פסק-דין בתיק ע"א 11498/07

השופט יצחק ענבר:

1.       האם הפך המשיב לדייר מוגן חלף אמו המנוחה מכוחו של סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972; האם התגורר בדירה נשוא ההליך ביחד עם אמו לפחות שישה חודשים עובר לפטירתה, והאם לא הייתה לו בזמן פטירתה דירה אחרת למגוריו? אלה הן השאלות הצריכות הכרעה בערעור דנן.

2.       המערערים הם בעליה של דירת מגורים בת 2 חדרים, הול, מרפסת, מטבח, שירותים וחצר צמודה, הנמצאת ברח' המוסכים 8 בשכונת תלפיות בירושלים (להלן - הדירה). הדירה נרכשה בדמי מפתח על ידי הוריו של המשיב עוד בשנות החמישים ושניהם היו דיירים מוגנים בה. לאחר שהורי המשיב התגרשו, המשיכה אמו של המשיב  (להלן - האם) להתגורר בדירה. ביום 8/9/05 הלכה האם לבית עולמה. לטענת המערערים, בביקור שערכו בדירה מספר ימים לאחר מכן גילו להפתעתם, כי המשיב פלש לדירה והחל להתגורר בה. או אז הגישו לבית משפט שלום תובענה ובה עתרו לסילוק ידו של המשיב מן הדירה. בית המשפט (כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ') דחה את התביעה בקובעו, כי המשיב הפך לדייר מוגן בדירה מכוחו של סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, זאת לאחר שהוכח כדבעי כי התגורר עם אמו המנוחה לפחות שישה חודשים עובר לפטירתה, וכי לא הייתה לו בעת פטירתה דירה אחרת למגוריו. מכאן הערעור. 

המסגרת הנורמטיבית

3.       סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר קובע לאמור:

באין בן זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים ... כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים ביחד איתו לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו, ולא הייתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם.

תכליתו של סעיף 20(ב) לחוק להרחיב את מעגל הזכאים לרכוש זכות דיירות מוגנת בדירה, על מנת שקרובים, אשר גרו עם הדייר, לא ימצאו את עצמם, לאחר פטירת הדייר, ללא קורת גג מעל לראשם (ע"א 705/70 שמעוני נ' גרשון, פ"ד כ"ה(2), 717, 723-724; ע"א 167/77 כהן נ' הבדלה, פ"ד ל"ג(2) 649, 652; ר"ע 264/85 הברפלד נ' גנקין, פ"ד ל"ט (2)  442). על פי פשוטו של הסעיף, על מנת לזכות במעמד של דייר מוגן  חייב הקרוב לשכנע כי התקיימו לגביו שני תנאים מצטברים: האחד, כי התגורר בדירה ביחד עם הדייר שנפטר לפחות שישה חודשים עובר לפטירתו; השני, כי בזמן פטירתו של הדייר לא הייתה לו דירה אחרת למגוריו. בבוא בית המשפט לבחון, האם נתקיימו לגבי הקרוב תנאים אלה, שומה עליו "ליישם את החוק ולפעול על פי מצוות המחוקק כפי שקיבלה ביטוי בדברי חקיקתו" וזאת, גם אם "דעתנו האישית בנדון" שונה (פס"ד הבדלה הנ"ל, בעמ' 655 מול ב'-ג'). עם זאת, בעת יישומו של החוק ופרשנותו על בית המשפט להביא בחשבון, כי מצוקת הדיור החריפה ששררה בעת חקיקתו של החוק אינה קיימת עוד, ועל כן "יש לצמצם, על ידי פרשנות נאותה, את הזכויות שהוקנו לדיירים למען בעל הבית אשר הנאתו מנכסיו המושכרים צומצמו עקב חוק זה" (ע"א 4100/97, 4133 רינדר נ' ויזלטיר, פ"ד נב(4) 580, 589 (השופט אריאל). חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר חיזק את מעמדה של זכות הקניין והפכה לזכות חוקתית, מחזק מגמה פרשנית זו, וזאת נוכח פגיעתו הקשה של חוק הגנת הדייר בזכות הקניין של בעל הבית (שם, בעמ' 589 (השופט אריאל), וכן בעמ' 606 (השופטת שטרסברג-כהן)). יצוין, כי מגמה פרשנית זו נשנתה בהחלטות רבות נוספות של בית המשפט העליון (רע"א 2701/95 כנען נ' גזאוי, פ"ד נג(3) 151, 166 (השופטת - כתוארה אז - ביניש); רע"א 6842/96 שוס נ' קלמן, פ"ד נב(2) 625, 635 (השופטת שטרסברג כהן)); רע"א 5727/04 בן עמי נ' ברסלב (טרם פורסם; השופט רובינשטייין); רע"א 9360/06 וינבך נ' האוניברסיטה העברית בירושלים (טרם פורסם; השופט רובינשטיין)).

על רקע מתווה נורמטיבי זה, נפנה ונבחן את פסק דינה של הערכאה הראשונה. לנוחות הקורא, ייערך הדיון לגבי כל אחד משני תנאיו של סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר בנפרד.

התנאי הראשון - מגורי המשיב ביחד עם האם שישה חודשים עובר לפטירתה

4.       בית משפט קמא קבע, כי התנאי הראשון הקבוע בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר התקיים בענייננו, שכן המשיב התגורר עם האם בדירתה לפחות שישה חודשים עובר לפטירתה. ממצא עובדתי זה בוסס בעיקרו על עדותו של המשיב, אשר נתמכה בעדויותיהם של אביו מר שמעיה כהן, של השכן מר מאלק אלסגריה ושל שכן נוסף בשם מר אברהם אוזנה, שהוא גם חברו של המשיב. יצוין, כי על פי עדות המשיב, אשר בית משפט קמא ראה, כאמור לעיל, לאמצה, הוא עבר להתגורר בבית האם כבר בשנת 2004, מועד שבו נפרד מאשתו עקב סכסוך ביניהם ועזב את דירתו הקודמת במבשרת ציון (דירה שבה עוד ידובר בהמשך). כמו כן ייחס בית משפט קמא משקל לאישור של "דואר ישראל", אשר העיד על ביצוע שירות "עקוב אחרי" מדירתו הקודמת של המשיב לדירתה של האם בין התאריכים 6/1/05-7/8/06. בית משפט קמא ציין, כי "עובדה זו מעידה על כך שבפועל היו דברי הדואר עבור הנתבע מועברים לדירה נשוא התביעה, ואני מייחסת משקל רב יותר לנתון זה, המעיד על פראקטיקה של מגורים ומרכז חיים, מאשר לרישום במשרד הפנים שמעמדו פורמאלי בעיקרו".

אל מול מסכת ראייתית זו, שהעמיד המשיב, העידו המערערים, כי לא הבחינו במשיב בדירת האם כאשר בקרו בה. בית משפט קמא קבע, כי מדובר היה בביקורים ספורים שלהם, מה עוד שהמערערים ציינו בעדויותיהם כי לא נכנסו לתוך הדירה ולא בדקוה, אלא הסתפקו במבט כללי מן החוץ ו"ספק רב אם ניתן בכלל לקבוע כי אדם מתגורר או שאינו מתגורר במקום כלשהו מבלי להיכנס לאותו מקום, שכן גם אם הנתבע נמצא בעת הביקור בדירה, ייתכן שלא הבחינו בו מבחוץ". המערערים הוסיפו והסתמכו על כך, שבן אחר של המנוחה יצר עמם קשר בחודש אוגוסט 2005, עוד קודם לפטירתה של המנוחה, וביקש לרכוש את זכויות אמו בדירה, אך בית משפט קמא ציין, כי לא ניתן להסיק מכך דבר לגבי שאלת מגוריו של המשיב בדירה. כמו כן, לא יוחס משקל לקושי בהמצאת מסמכים למשיב בדירה, שכן מבצע המסירה לא זומן להעיד ולא הוכח כלל מה עשה כדי לנסות לאתר שם את המשיב. כאמור לעיל, במצב דברים זה ראה בית משפט קמא לסמוך את ממצאו על עדויותיהם של המשיב ושל עדי ההגנה מטעמו.

5.       בטיעונו המקיף שבכתב ובעל-פה העלה ב"כ המערערים טענות רבות בדבר חוסר מהימנותם של המשיב ועדיו. לטענתו, גרסתו של המשיב, לפיה התגורר בדירה ביחד עם האם, הופרכה לחלוטין בחקירות הנגדיות והתגלתה כגרסת סרק. אין לקבל  טענות אלו. הלכה היא, שהביקורת של בית משפט לערעורים על ממצאים עובדתיים, שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, הינה מצומצמת ביותר, והיא מצומצמת עוד יותר לגבי ממצאים עובדתיים, שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמותה הישירה מן העדים. בענייננו, קבע בית משפט קמא את אשר קבע לאחר ששמע את העדים והתרשם מהם באופן בלתי אמצעי. תימוכין לעדויות ההגנה מצא בית משפט קמא באישורו של "דואר ישראל", אשר תמך בכך שהמשיב אכן העביר את מרכז חייו לביתה של המנוחה למצער למן תחילת שנת 2005. בתוך כך התייחס בית משפט קמא להשגותיו של ב"כ המערערים ודחה אותן אחת לאחת. הסתירות שב"כ המערערים מונה אותן אינן מהותיות ואין בהן כדי ליצור בגרסתו של המשיב בקיעים של ממש. במצב דברים זה ולאור התמונה הראייתית הכוללת, לא נמצאה עילה להתערב בממצאו של בית משפט קמא, לפיו התגורר המשיב ביחד עם אמו לפחות שישה חודשים עובר לפטירתה.

התנאי השני - העדר דירה חילופית למגוריו של המשיב

6.       לאחר שקבע כי המשיב התגורר בפועל ביחד עם אמו בדירתה לפחות שישה חודשים עובר לפטירתה, נפנה בית משפט קמא לבחון את התקיימותו של התנאי השני שבסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, לאמור: האם בעת שהאם הלכה לעולמה לא הייתה למשיב דירה אחרת למגוריו. על שאלה זו השיב בית משפט קמא בשלילה. השופטת קמא המלומדת סברה, כי המבחן שקבעה ההלכה הפסוקה בסוגיה זו הוא "המבחן הפרקטי של יכולת מגורים בפועל במקום מגורים אלטרנטיבי". בענייננו, התקבלה גרסת המשיב, לפיה עבר להתגורר בדירה נשוא התביעה לאחר שנפרד מאשתו ועזב את דירתם המשותפת, בעוד שהמערערים לא הביאו כל ראיה כדי לסתור גרסה זו. על יסוד תשתית עובדתית זו הוסיף בית משפט קמא וקבע, כי "אם כך הדבר, הרי שאין התובע (צ"ל הנתבע - י.ע) יכול להמשיך בדירה בה גרים אשתו וילדיו. העובדה שהעיד כי הוא מבקר שם מפעם לפעם מתיישבת ואינה סותרת את העובדה שנפרד מאשתו. על כן מעמדו באותה דירה במבשרת ציון הוא לכל היותר כשל אורח שנטה ללון, ולא ניתן לראות בדירה זו מקום מגורים חלופי העומד לרשות הנתבע, אף אם הדירה רשומה על שמו".

7.       ב"כ המערערים תקף את מסקנתו הנדונה של בית משפט קמא בציינו, כי מדברי המשיב עצמו עולה כי עדיין לא התגרש, וכי הדירה במבשרת ציון עודנה רשומה על שמו (ביחד עם אשתו). זאת ועוד אחרת: מעדותו של המשיב עלה, כי הוא נוהג לבקר מעת לעת בדירתו הקודמת ומותר לו להיכנס אליה. לשיטתו של ב"כ המערערים, פרשנותו של בית משפט קמא לסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, שלפיה בנסיבות אלה לא הייתה למשיב בזמן פטירתה של האם דירה אחרת למגוריו, אינה יכולה לעמוד.

          ב"כ המשיב תמך, מנגד, במסקנתה דנן של הערכאה הראשונה. לטענתו, משקיבל בית משפט קמא את גרסת המשיב, לפיה עבר להתגורר עם האם עקב פרידתו מאשתו, אין מנוס אלא להוסיף ולקבוע, כי המשיב לא יכול היה להוסיף להתגורר בדירתו הקודמת ואין לראות בדירה זו מקום מגורים חילופי העומד לרשותו, וזאת למרות שהדירה רשומה על שמו. לאישוש עמדתו התבסס ב"כ המשיב על ההלכות שנפסקו בע"א 712/76 צ'רני נ' מורד, פ"ד לא (2) 99 (להלן - פס"ד צ'רני), וברע"א 2225/91 אחי נאמנות בע"מ נ' בן חמו, פ"ד מה (4) 14 (להלן - פס"ד בן חמו).

8.       אקדים מסקנה לדיון ואומר, כי בסוגיה דנן אין בידי לקבל את מסקנתו של בית משפט קמא. עמדתי היא, כי המבחן שנקבע בפסיקה לעניין העדרה של "דירה אחרת למגוריהם" (סעיף 20(ב) סיפא) אינו "המבחן הפרקטי של יכולת מגורים בפועל במקום מגורים אלטרנטיבי", כפי שסבר בית משפט קמא, אלא המבחן הוא העדרה של זכות חוקית להתגורר בדירה אחרת. בידי המשיב לא עלה לשכנע, כי אין לו זכות חוקית להתגורר בדירתו שבמבשרת ציון והמסקנה המתחייבת היא, כי לא הוכח שאין לו דירה אחרת למגוריו. להלן יובאו הנימוקים למסקנותי, ראשון ראשון ואחרון אחרון.

9.       פסק הדין המרכזי העוסק בפרשנותו של סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר הוא פסק הדין בעניין צ'רני. באותה פרשה נדונה תביעת סילוק יד נגד מערערת בת 32 שנים, שהייתה בת אחותו של הדייר המוגן המנוח, אשר התגוררה ביחד עם הדוד המנוח במשך ארבע שנים עד לפטירתו ואף טיפלה בו, מאז עברה לעבוד בתל אביב. המערערת טענה, כי אין לה דירה אחרת למגוריה ולכן הפכה לדיירת חלף הדוד מכוח סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר. הוכח, כי בד בבד עם מגוריה בדירת הדוד במשך כארבע שנים, נהגה המערערת לבקר את דירת הוריה ברחובות בחגים ולעיתים אחרי העבודה, ואף החזיקה שם את בגדיה הישנים וחפצים אחרים שבהם אינה משתמשת. שום ריהוט משלה לא הועבר מרחובות לדירת הדוד. המערערת אף לא הודיעה למשרד הפנים על שינוי כתובת ונותרה רשומה בעירית רחובות כמחזיקה משותפת של דירת הוריה.

השופט (כתארו אז) שמגר פסק, כי בנסיבות אלו הייתה למערערת דירה אחרת למגוריה. בתוך כך קבע, כי הדיבור: "דירה אחרת" למגורים, להבדיל מ"מקום אחר" למגורים, מלמד, כי "המדובר איננו בחלופה ארעית, אליה יכול פלוני הדייר לפנות כאורח נטה ללון, אלא בדירה בה יש לדייר זכות קבע" (שם, עמ' 105). לעניין ההכרעה אם יש למערערת דירה אחרת למגוריה אין לייחס חשיבות לרישומים בעירית רחובות, שכן "לא מעמדה כלפי הרשות קובע בהקשר זה, אלא הזיקה העובדתית בינה לבין מקום המגורים". אולם מאידך גיסא -

יצוין גם כי נכונות תיאורטית של קרוב זה או אחר לקלטה בביתו בשל תום מגוריה בדירת הקרוב שנפטר, אינה יוצרת מקום מגורים חלוף לצורך סעיף 20(ב) לחוק. לצורך ענייננו יש רק חשיבות למקום מגורים, בו יש לפלוני זכות מגורים, עובר לפטירת הקרוב. לכן אינה קובעת לענייננו נכונות הוריה לקבלה כאילו חזרה לדירתם אלא העובדה כי היה לה כל העת חדר למגוריה ברחובות.

(שם, בעמ' 105; ההדגשה הוספה).